מאז הקמת הבלוג לפני כחודש וחצי לא הספקתי להכניס תוכן חדש לבלוג. היום אני מקווה להספיק לכתוב קצת יותר על מהות הבלוג והסיבות להקמתו.
מהות הבלוג - כשמו כן מהותו. לעקוב וללמוד את התפתחות הניווט הימי. למה דווקא נושא זה? כי נושא זה עניין וריתק אותי מאז הייותי ילד קטן.
את שנותי הראשונות בילתי בקיבוץ קטן על חוף הים לא רחוק מעכו. (היום הקיבוץ כבר לא קיים ובמקומו קיים אזור תעשיה הכולל את מפעל פרוטארום ומפעלים נוספים אשר ברובם מושבתים.)
בטיולי על החוף צפיתי בדייגים הערביים הפורשים רשת במקביל לחוף ובמרחק של כ 500 מטרים ממנו. לאחר פרישת הרשת היו הדייגים מושכים לחוף שני חבלים ארוכים אשר היו קשורים לקצות הרשת, מסתדרים בשתי קווצת ומתחילים למשוך את הרשת לחוף. אני לא זוכר כמה זמן נמשך התהליך, אולם בסופו היתה מגיעה הרשת אל חוף ובתוכה השלל, דגים שונים ומשונים ובגדלים שונם. סרטנים, אצות, בקבוקים רייקים, חלקי סלעים וכדומה. אני הייתי מרותק למראות ולריחות, ריח הים, ריח חבלי הסיזל הרטובים,ריח האצות וריח המלח היבש. עד הים בעוברי ליד מעגני סירות דייג, אותו הריח נישא באוויר ואני חוזר במנהרת זמן מופלאה לאותם ימי ילדות.
היום אני יודע ששיטת הדייג של גרירת רשת על קרקעית הים גרמה נזקים אקולגיים שכנראה לא יפתרו לעולם. אולי עם כל מדינות אגן הים התיכון יחליטו להפסיק את הדייג למשך שלושים שנה, אולי אז הדגה תתאושש בים התיכון. באופן פרטי, אני לא אוכל דגי ים. זו תרומתי הצנועה להצלת הדגה.
נראה לי שקצת סטיתי מהנושא, מילא, נוסטלגיה הינה חלק חשוב מחיינו.
השנים עברו, גדלתי, הורי עזבו את הקיבוץ, עברנו לגור בחיפה ואבי החל לעבוד בנמל חיפה, מדי פעם בפעם הייתי מצטרף אליו ומבקר באוניות השונות אשר פקדו את הנמל.
הצטרפתי לצופי ים חיפה והתחלתי לשוט ממש. בהתחלה בסירות חתירה ולאחר מכן במפרשיות. עם סיום בית הספר העממי החלתי ללמוד בית הספר לקציני ים בעכו. החזקתי מעמד שנתים בלבד.
בתקופה שבין בית הספר לקציני ים ובין הצבא הייתי ימאי. הצטרפתי לצים כנער סיפון וזכיתי להפליג למחוזות רחוקים שרק בודדים זכו להגיע אליהם באותה התקופה. (סוף שנות החמישים).
את שרותי הצבאי עשיתי בכיוון שונה לחלוטין, שרתתי בשריון.
לאחר שחרורי מצהל המשכתי להפליג בסירות מפרש במסגרת הפועל חיפה.
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה